שהייה עם הגוף, שהייה עם הנפש

הקשר בין גוף לנפש ידוע לכולנו כבר שנים רבות.

את הפוסט הבא אני מקדישה לשנים האחרונות בחיי כמאמנת פילאטיס ומחול שבמקביל עוברת תהליך של התפתחות אישית בשיטת סאטיה.

הגוף שלנו מדבר, מדבר את הנפש שלנו. האתגר הוא להקשיב לו, להיות איתו ועם מה שהוא מעלה ורוצה לספר לנו.

כשאני מגיעה לביתה של לקוחה אני קודם כל שואלת אותה איך היא מרגישה? איך הגוף?

הרבה פעמים אני שומעת תשובות: "אני עייפה ומותשת" , "אין לי כוחות להתמודד עם המצב" , "כל הגוף כואב ותפוס", "אין לי אנרגיה היום".

בדרך כלל, אני בוחרת להתחיל שיעורים שמתחילים במשפטים האלה בשכיבה ובנשימה. לכוון את המתאמנת לקחת כמה נשימות עמוקות ולהיות עם הגוף והנשימה שלה. לאחר כמה נשימות אני מתחילה להכווין לתנועה, בקצב איטי ועדין, שהולך ומתגבר.

לאט לאט, הגוף מתאושש – תוך כדיי תנועה.

למה זה קורה לדעתי?

מעבר למימד הביולוגי פיזיולוגי, אני מאמינה שהתנועה היא התייחסות לגוף. לייצר תנועה איפה שכואב ותפוס. היחס, השהייה עם הכאב תוך כדיי תנועה מאפשרת לו לאט לאט להירגע או לחלוף.

ברגע שהתנועה משחררת את הגוף, גם הנפש מתחילה להירגע ולקבל כוחות וחיזוק. מכיוון שנתנו מענה למה שעולה.

התנועה מרפאת. הנשימה, ההתייחסות למה שקורה כאן ועכשיו מאפשרת לנו ההתפתחות והצמיחה.