מה הייעוד שלי? מה המקצוע מתאים לי?
כשסיימתי את שירותי הצבאי כמפקדת וקצינה על אוכלוסיות מיוחדות בחיל החינוך, היה לי ברור שחינוך, ליווי אנשים בתהליכים אישיים והתפתחותיים הם שני דברים שאני רוצה בחיי.
עם שחרורי הלכתי לרקוד בסטודיו בו גדלתי, ונכנסתי לשיעור של תלמידות תיכון. המורה עשתה שיעור אימפרוביזציה. היא שאלה אותן איפה הן רואות את עצמן בעוד עשור?
אני הייתי בתקופה מבולבלת, לא יודעת מה הלאה, איפה אלמד? במה אעסוק?
בסוף השיעור שוחחתי עם המורה והיא אמרה לי : "אולי תלכי לאודישן להוראת מחול בסמינר הקיבוצים?".
הייתי בספק לגבי היכולת שלי להתקבל להוראת מחול, כשהרקע במחול קלאסי וטכניקה היה דל, אחרי שלוש שנים של שירות צבאי שלא רקדתי… אבל הלכתי. לשמחתי התקבלתי.
המחול כנערה היה עבורי בית, מקום שאהבתי להיות בו, מקום בו הראש הפסיק לחשוב לכמה שעות והייתי רק עם הגוף. לעיתים כואב, לפעמים נעים. שם הרגשתי הנאה טהורה ותסכול עוצמתי. שם חוויתי מגוון של תחושות ורגשות. שם היו מורות שהאמינו, ראו את הפוטנציאל שלי. הן עזרו לי לראות אותו לאורך השנים, כך שבסופו של דבר הייתי מהתלמידות המובילות בסטודיו. בסיום התואר חזרתי כמורה למחול לבית הספר למחול בו גדלתי.
יחד עם זאת היו מורות, שלא ראו את היכולת, את העיניים הנוצצות, את הפוטנציאל שקצת נכבה מתחת לפחדים, לחוסר הביטחון, למשקל הגוף שלא היה "קלאסי" לבלרינה. אך כולן היו משמעותיות, עדיין הן משמעותיות ומלוות אותי בחיי.
כמורה וכמאמנת אני מחוייבת לראות את הפוטנציאל ואת היכולת הטמונה בכל אדם מולי. ככל שאני אתבונן בעיניים אוהדות, מאמינות, תומכות, מכילות ומקבלות תיהיה אפשרות לאדם, לילד ו/או לנער שמולי לפרוח.
זו הבחירה המקצועית שלי בכל תחום שאותו אני מלמדת או מעבירה הלאה, לראות את המעבר ולאהוב את מי שמולי. להאמין בו. ויחד ללוות אותו בדרך, גם ברגעי התסכול והמשבר , מתוך אמונה שאחרי כל ירידה תבוא עליה. אני מתחייבת להחזיק את האמונה הזו בשבילם.
מחר אני מסיימת בשעה טובה קורס מאמנים בשיטת סאטיה. מחכה ומתרגשת להכיר עוד אנשים ומתאמנים וללוות אותם בדרכם המיוחדת.