מילה המכילה עולמות. מילה שאנחנו רוצים לברוח ממנה, להתחמק, להעלים אותה הרחק מאיתנו. אבל מה אם היא לא באה לפגוע בנו? מה אם היא מנסה לומר לנו משהו?

בעבודתי כמאמנת, אני פוגשת שוב ושוב את הכאב. כאב שמתחבא מאחורי עייפות, כאב שמסתתר מאחורי כעס, כאב על שהיה ומה שיש היום.

פעמים רבות הכאב בא לידי ביטוי פיזי. כאב שלעיתים זועק לנו לעצור. לעיתים הוא מגיע בעוצמה חלשה, אך אם נתעלם הוא ידאג לגדול ולהתחזק.

לדעתי כאב פיזי מביא לידי ביטוי כאב רגשי שמתחנן שנתבונן בו. כאב נפשי שמזמין אותנו לשוב הביתה – אל עצמנו.

אני נפגשת במהלך השבוע עם מתאמנות פילאטיס וסאטיה שמשתפות אותי בכאבים פיזיים שיש להן, חלקם כרוניים. בחלק מהמקרים אני שומעת פחד כל כך גדול לדבר על הכאב, להתבונן בו ולבדוק אותו מחשש שיתחזק. לעיתים הפחד לחקור את הכאב יותר גדול מהפחד שהכאב ישאר.

מתאמנות שמעיזות לצלול לתחושה, לנוע בתוכה ולהכיר אותה מתפלאות לראות שהכאב משתנה – לעיתים מתגבר ולעיתים חולף לו.

הרבה פעמים בקליניקה, באימון סאטיה פתאום מופיע כאב באזור מסוים כשנושא עולה בחדר. הנושא יכול להיות קשור לזיכרון מן העבר, לחוויה שהיתה במהלך השבוע או לנושא מסויים.

הכאב הופך להיות מסר. קשר בין מה שקורה היום לבין שהיה בעבר. הגוף מדבר.

איך אנחנו מתייחסים לכאב שלנו? האם אנחנו מנסים להשתיק אותו? להתעלם ממנו? לחסל אותו?

מה אם במקום זה, נתבונן בו? נשאל אותו – מה אתה בא לומר לי? מה אתה רוצה שאבין? איך אתה מזמין אותי לטפל בעצמי?

הכאב הוא המורה האמיתי שלנו. הוא לא מתנצל, לא מסתיר. הוא פשוט נוכח. הוא מזמין אותנו להיות נוכחים. הכאב הוא לא תמיד משהו שצריך לתקן. הוא לא תמיד בעיה שצריכה פתרון. לפעמים הוא פשוט צריך להיות מוכר, להיות נראה, להיות מובן.

הוא חלק מהמסע שלנו. לא התחנה האחרונה.

כאב הוא סוג של תחושה. תחושה היא דינאמית ומשתנה כל הזמן.

מה הכאב שלכם מנסה לומר לכם?