כששירתתי בצבא חיל החינוך פיקדתי על אוכלוסיות מיוחדות ומורכבות. בקורס פיקוד והוראה בחיל החינוך לימדו אותנו שהדרך של חייל לצאת ממעגל של קושי, פשע או עוני מתחילה באופן ההתבוננות שלי עליו ובאמונה בו.
אני זוכרת את עצמי מסתכלת לחייל שלי בעיניים, אומרת לו שאני מאמינה בו. הוא לא האמין לי. אבל לא ויתרתי. המשכתי להחזיק את האמונה, להציב לו רף גבוה, לדחוף אותו קדימה, עד שהוא התחיל להאמין בעצמו ולראות את התוצאות החיוביות שלו.
גם כמורה למחול בבתי ספר יסודיים ראיתי את זה שוב ושוב: ילדים שלא הצליחו בכיתת הלימוד בשיעורי הליבה, פתאום פורחים בשיעור מחול. איך זה קרה? כי נתתי להם לנוע, להתבטא, לפרוק אנרגיה.
אבל גם ואולי בעיקר, כי האמנתי בהם. התבוננתי עליהם בעיניים של ילדים מוצלחים, יכולים ומסוגלים.
לא ויתרתי להם ועליהם גם כשהיו נפילות התנהגות לאורך הדרך. נשארתי שם עם גבולות ברורים, יחד עם חופש ובחירה.
היום, כמאמנת בשיטת סאטיה אני מביאה את אותה אמונה.
כשמתאמנת יושבת מולי אני רואה את הגדולה שלה, גם כשלה עצמה קשה לראות אותה.
אני מחזיקה את האפשרות לפריצה, לצמיחה, לריפוי. אני מעניקה מרחב בטוח, עיניים אוהבות, מקום שבו מותר לה להיות בדיוק כמו שהיא ולהכיר את עצמה.
כל אדם, בין אם הוא ילד או מבוגר זקוק למישהו שיאמין בו. מישהו שיחזק אותו ויראה לו נקודות אור שחשוך.
גם לנו היכולת לחזק את עצמנו באמצעות האמונה ולומר: אני בדרך, יש סיבה לכל דבר, הכל בסוף קורה לטובה. האמונה יוצרת מציאות. דרך ההתבוננות שלנו בעצמנו ובאחר משפיעה על המציאות וההתנהגות שלנו ושל האחרים.
נסו לבחון באיזו נקודת מבט אתם מסתכלים על בני הזוג/חברים/בוס/ עובדים שלכם…
נקודת המבט, האמונה באחר וביכולותיו, התבוננות אוהדת, מפרגנת וחיובית עושה פלאים.
תנסו ותגלו!
רוצה להתייעץ איתי?
כאן משאירים פרטים
